מאמרים

החסינות הפרלמנטרית בישראל - המשך למאמר

אלא שהתחושה הרווח בקרב הציבור היא שיום אחרי הבחירות מרביתם אצים רצים אל מגדלי השן החדשים שבנו לעצמם ויורדים ממנו לפרקים. אפשר לטעון שהנטייה לחשוב כך נובעת אולי מהלך רוח שניזון מתקשורת ואולי לא איך שלא יהיה עדיין המבוגרים שביננו עוד זוכרים חברי כנסת רבים שהיו נוסעים אל הכנסת באוטובוס מתל אביב לירושלים כדי לחסוך בכספי ציבור לא יאומן אך כך באמת היה. ודבר זה כשלעצמו צריך לעורר בנו מחשבה מחודשת אולי גם בעם קיימת האשמה הייתכן באמת לומר יפתח בדורו כשמואל בדורו?

אומנם חובותיהם של חברי הכנסת רבים הם אך לצד זה לרוב חברי הפרלמנט בעולם קיימת חסינות פרלמנטרית ודיפלומטית. שורשה של הנהגה זו נולדה כצורך לשמר את חופש ביטואם של חברי פרלמנט ולאפשר פעילות תקינה של גוף המחוקק באמצעות הבטחת חופש הביטוי והפעולה של חבריו. חסינות זו אכן ראויה לצורך תפקידו אלא שהבעתיות שבה היא חוסר הגבולות הברורים בין חסינות לצורך תפקידו ובין חסינות המנצלת את חסינותו לצורך קידום אישי. נקודה זו תשמש לנו כאיסקופה באשר לסוגייתנו אשר מעוניינים אנו בליבונה.

בהשקפה שקולה אם נתבונן על צורת החסינות הנהוגה בפרלמנט הישראלי ניווכח לראות שחברי הכנסת הישראלים נהנים מדרגת חסינות גבוהה למדי בהשוואה לשאר מדינות הדמוקרטיה. אלא שבשנים האחרונות צומצמו באופן משמעותי סעיפים רבים המעוגנים כחלק מהחסינות שהייתה מקובלת. בלשון המחקר האקדמי משפטי מכנים זאת " צמצום החסינות הדיונית" ומשמעותה החמרה בשרטוט הגבולות בין חסינות לצורך ובין חסינות לצורך אישי. וכיוצא בזה ניצול כספי ציבור לצורך התפקיד או ללא צורך. לאחרונה נשמעו קולות מחאה גם מצד אנשי אקדמיה וממשל באשר לתקנות שחלו בשנים האחרונות בהחמרה בחסינות גם בשטחי חופש הביטוי. לדעת לא מעט אנשי דעה, עראת החסינות המגבילה את חופש הביטוי פוגמת ומכרסמת בדמוקרטיה הישראלית הפרלמנטרית ויכולה להיות מנוצלת בידי דווקא כוחות הנגד. דומה שמה חלוקים בדעותיהם הם סביב השאלה שהצגנו בתחילת דברינו.






חזרה לחלק ראשון